המלצותיה של ועדת שוחט, בדבר השינויים במבנה שכר הלימוד לתואר ראשון ויצירת תוכנית להלוואות לסטודנטים, הן בעלות משמעויות מרחיקות לכת עבור מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. לאור זאת, תמוהה העובדה שבדו”ח הוועדה אין כל התייחסות ליתרונותיה היחסיים של תוכנית המוצעת על פני תוכניות הלוואות חליפיות. טענת מאמר זה היא שהתוכנית שהוצעה ע”י הוועדה פותחה ללא תשומת לב מספקת ללקחים שניתן היה להפיק מלמעלה מ-70 תוכניות שונות להלוואות סטודנטים המיושמות כיום ברחבי העולם.
הדיון אודות יישום המלצות ועדת שוחט נעצר לעת עתה. מטרת מאמר זה היא בלקיחת צעדים ראשוניים לקראת מילוי הידע ההשוואתי החסר, זאת כהכנה לעת בו יתחדש הדיון הציבורי אודות דרכי מימון שכר הלימוד.
מאמר זה מצביע על ארבע סוגיות מרכזיות עליהן יש לתת את הדעת בעת יצירת מערכת להלוואות סטודנטים: מטרת ההלוואות, דרכי המימון של התוכנית, בר-קיימותה של המערכת, וסוגיית החזר ההלוואות. בכל אחת מהסוגיות הנ”ל ניתן למצוא מגוון אפשרויות שונות שניתנו על ידי המדינות השונות, אפשרויות שעל ועדת שוחט לקחת בחשבון בבואן להכריע בסוגיות אלו.
לאחר פתיחת ספקטרום רחב של אפשרויות, מאמר זה משרטט את קווי-המתאר של דיון נקודתי יותר העוסק בקונטקסט הישראלי הייחודי, זאת בשני אמצעים. ראשית, ע”י השוואת המודל שהוצע ע”י ועדת שוחט עם מודל של תוכנית מוקדמת יותר – “החופש ללמוד” – תוכנית שקידמה שרת החינוך יולי תמיר. שנית, מוצגים לקחים משני מודלים נוספים – המודל האנגלי והאוסטרלי – לקחים בעלי חשיבות מיוחדת עבור הקונטקסט הישראלי.
