מחקר זה נעשה במסגרת מענק מחקר – מפעל הפיס ומרכז השלטון המקומי. חוסר ההלימה בין מדיניות הטיפול בפסולת בישראל ובין המציאות בשטח, מעלה את השאלה – מהם הגורמים המעכבים את הקמתם של מתקני קצה בישראל? ובפרט, האם הקמת מתקני קצה לטיפול בפסולת בשיתוף המגזר הציבורי והפרטי (שצ”פ/ PPP) יכולה לתרום להסרת החסמים ולהשגת המדיניות?
כדי לענות על השאלות, הוכנה סקירה רחבה של מקרי בוחן מהעולם, בדגש על מדדים חיוניים להצלחת פרויקטים במודלי שצ”פ. בשלב השני, נערכה סדנת מומחים בהשתתפות כ-30 מומחים לטיפול בפסולת מהמגזר הציבורי (ממשלה ורשויות מקומיות), יועצים מהמגזר הפרטי, מפעילי תחנות מעבר ומתקני טיפול בפסולת ויזמים בתחום מתקני הטיפול בפסולת.
הסדנה התנהלה במתכונת “סקר דלפי”, כאשר המומחים התבקשו להתייחס לשאלות מונחות שהועלו על ידי החוקרות, תוך כדי עבודה ודיון בקבוצות. הדיון בקבוצות התמקד בזיהוי ובמיפוי החסמים המרכזיים בהקמת מתקני טיפול בפסולת בישראל והעלאת פתרונות אפשריים.
סדנת המומחים העלתה ארבעה חסמים מרכזיים לקידום ולהקמה של מתקני טיפול בפסולת בישראל: חוסר ודאות רגולטורית, חוסר ודאות כלכלית, מבנה המכרז, תופעת ה-NIMBY (Not in My back Yard).
אחת המסקנות המרכזיות של המחקר הינה כי בנושא הטיפול בפסולת, הגוף הציבורי הוא הרשות המקומית או איגוד הערים ולא הממשלה. תפקיד הממשלה בשוק הינו ליצר סביבה רגולטורית תומכת, תוך הגדרת אזורי היקוות לפסולת.
