כניסתה המואצת של הבינה המלאכותית להשכלה הגבוהה משנה את אופן יצירת הידע, את שיטות ההוראה וההערכה ואת עצם הגדרתה של מומחיות אקדמית. עבור סטודנטים דור ראשון להשכלה גבוהה, בני מיעוטים, צעירים מהפריפריה וסטודנטים עם מוגבלויות, הטכנולוגיה מציעה הזדמנות של ממש. היא מאפשרת התאמה אישית של הלמידה, הנגשה בשפה ובקצב אישי, ותמיכה זמינה למי שאין לו שיעורי עזר או רשת קשרים. עם זאת, ללא הכוונה מוסדית היא עלולה להעמיק פערים קיימים.
הנייר מציג תמונת מצב של אימוץ ה-AI במשק ובאקדמיה בישראל. הוא מנתח חמישה סוגי חסמים: כלכליים ותשתיתיים, שפתיים ותרבותיים, הטיות אלגוריתמיות, פערי אוריינות, וחסמים מוסדיים ופסיכולוגיים. כמו כן הוא מצביע על שני סיכונים מרכזיים. הראשון הוא "פער אוריינות AI" והשני הוא "חוב קוגניטיבי".
ממצאים ניסויים מהעולם מראים שהעיצוב הפדגוגי, ולא הטכנולוגיה כשלעצמה, קובע אם הכלי מקדם למידה או פוגע בה. לכן האחריות להטמעה נכונה מוטלת על המוסד, ולא על הסטודנט הבודד.
על בסיס הניתוח ודוגמאות מהעולם, הנייר ממליץ על שבעה צעדים:
– גישה מוסדית חינמית לכלים מתקדמים שעוצבו פדגוגית.
– הערכת השפעת הכללה לפני אימוץ מערכות AI.
– אוריינות AI מחייבת כבר בשנה הראשונה.
– מעבר להערכה מבוססת תהליך ולהצהרת שקיפות במקום כלי לגילוי שימוש.
– הכשרה מחייבת לסגל ההוראה.
– שילוב רכזי ורכזות הגיוון וההכללה בגיבוש המדיניות.
– שותפות של קרנות פילנתרופיות בצמצום הפערים.
