סילוק הפסולת הביתית המוצקה, שמשקלה הכולל בישראל ב- 1993 עומד על למעלה מ- 2.7 מיליון טון, היא בעיה הגורמת לעומס כלכלי וסביבתי שיש לתת עליה פתרון. הבעיה מוחרפת כתוצאה ממספר גורמים: גידול האוכלוסייה, עליה מתמדת בכמות הפסולת המיוצרת לנפש, ייצור הפסולת במקומות יישוב מרוכזים, סגירת המזבלות הקיימות, העדר שטחי קבורה חדשים המתאימים לסילוק ועוד. ניתן, כמובן, להמשיך בדרך הפתרון הנוכחית, אך עפ”י סטנדרטים גבוהים של איכות הסביבה, דהיינו, להטמין את האשפה באתרי סילוק פסולת (אס”פ) מוסדרים. הפסולת תדחס ובכך יוקטן נפחה עד כדי שני שלישים והאתרים יתופעלו בתקנים גבוהים של איכות הסביבה ויכללו תשתית מתאימה, כיסוי יומי, טיפול בתשטיפים ובגזים ושיקום האתר בסיום השימוש בו. פתרון זה אינו עולה בקנה אחד עם המגמות העולמיות. בעולם מדברים כיום על פתרון משולב לבעיית האשפה, הכולל צמצום אשפה במקור, שימוש חוזר במוצרים, מיחזור, שריפה לצורך הפקת אנרגיה ולבסוף, הטמנה סניטרית. בבואנו לדון בפתרונות אפשריים לבעיית הפסולת המוצקה עלינו לבחון את הנקודות הבאות: מהם הפתרונות האפשריים, יתרונותיהם וחסרונותיהם, מהן העלויות להפעלת התוכנית ומי נושא בהן, מהו הרווח ומי נהנה ממנו, באחריות מי הפיקוח על מימוש התוכנית ומהם החוקים והתמריצים שניתן להשתמש בהם לצורך עידוד התכנית. מטרת עבודה זו לסקור ולבחון את החלופות השונות לטיפול באשפה, תוך התמקדות במיחזור חומרים כפתרון חלקי לבעיה. תרומתה המדעית של עבודה זו היא בהצגת החלופות, השוואתן ובחינת האפשרות ליישמן במדינת ישראל כחלק ממדיניות משולבת לטיפול בפסולת המוצקה.