בישראל עשרות נחלים ראשיים ומשניים, שחלק מהם זורמים לים התיכון, והיתר – לירדן ולכנרת. לנחלים יש חשיבות סביבתית וציבורית רבה, הנעוצה, בין השאר, בשימור ובפיתוח של ערכי נוף, בשימור מערכות אקולוגיות, כשטחים פתוחים המשמשים לפעילות נופש ופנאי, כמקורות מים וכעורקי ניקוז. אולם, חוסר ההכרה המספקת במכלול שירותי המערכת הללו הוביל לכך שבשבעים שנות קיומה של המדינה הפכו נחלי ישראל מנכסים אקולוגיים ונופיים לאמצעי ניקוז מהיר, או לחפירים יבשים שהם מקלט לאשפה וזיהום. כתוצאה מפעולות פיתוח ובנייה בסמוך לנחלים, שאיבת מקורות המים, שינוי תוואי, שינוי חתך ואופי האפיק, הפיכתם לעורקי ביוב ביתי, תעשייתי וחקלאי, והשלכת פסולת מוצקה לתוכם או לשוליהם – יבשו מרבית הנחלים בישראל, הפסיקו לספק את מרבית שירותיהם האקולוגיים, הפכו בחלק מהמקרים למטרדים ולסיכונים סביבתיים, ופגעו בדימוי האזורי ובערכי הנדל”ן בסמוך להם.
מטרתו העיקרית של המחקר היתה לבחון, בראייה רטרוספקטיבית, את הפעילות, ההישגים והאתגרים של המנהלות לשיקום נחלים בישראל מראשית הקמתן בשנת 1993 ועד היום, הן בהסתכלות כוללת והן בהסתכלות ממוקדת בשלוש מנהלות אזוריות נבחרות: אלכסנדר, שורק וירדן דרומי.
ההזנחה רבת השנים הפכה את שיקומם של הנחלים למבצע מערכתי, מורכב וממושך – למרות הניסיונות לאיגודם של הגופים השונים ברשויות ובמנהלות נחלים, וחרף המשאבים הרבים שהושקעו בנושא, עדיין אין אפילו נחל אחד ששוקם לכל אורכו ובכל מרכיביו. כמו כן, טרם נוצר ועוגן כהלכה המבט האגני, המערכתי והמשולב הנדרש למיקוד מאמצי הגורמים השונים למעגלי פעולה אפקטיביים, המשתפים את כל בעלי העניין הרלוונטיים. המערכת התחיקתית המורכבת, התקציב המצומצם והבלתי קבוע, פיצול הסמכויות וההבדלים בסדרי העדיפות וביכולות האישיות והיישומיות בין הגורמים הנדרשים לשיקום נחלים ותחזוקתם, מקשים על הליכי התכנון, הביצוע והתקצוב של הפרויקטים השונים. במצב זה נראה, כי חלום שיקום הנחלים בישראל עוד רחוק מלהתממש.
