אלימות, פשיעה ושיטור בחברה הערבית בתקופת הקורונה

להלן ממצאי הסקר המרכזיים המפורטים בדו”ח זה:

• מהנתונים נובע כי הנשאלים בחברה הערבית מרגישים היעדר ביטחון אישי בשל האלימות ביישוביהם בשיעור גדול יותר במידה רבה בהשוואה לנשאלים בחברה היהודית. בקרב הנשאלים בחברה הערבית עומד שיעורם של המרגישים כך על כ־ 37% , והוא ירד בתלילות בהשוואה לשנת 2019 , שבה עמד על כ־ 61% . ירידה זו השיבה את ההבדלים בין החברות בעניין זה לרמה הדומה לזו של שנת 2018 . לעומת זאת, בחברה היהודית לא חל שינוי משמעותי בשנת 2020 : כ־ 11% מהנשאלים חשים חוסר ביטחון אישי במידה רבה ורבה מאוד.
• הנתונים מראים כי בדומה לשנים קודמות, הנושאים המדאיגים ביותר את האזרחים הערבים הם סוגי אלימות ופשיעה המסכנים חיי אדם. עם זאת, בהשוואה לשנת 2019 חלה ירידה בשיעור המודאגים והמודאגים מאוד מכל התופעות שנבדקו: כ־ 76% (לעומת כ־ 84% בשנת 2019 ) מהנשאלים הערבים מודאגים או מודאגים מאוד מאלימות. כפי שיוצג בהמשך, תופעה זו חזרה להיות דומיננטית ביחס ליתר התופעות המדאיגות את החברה הערבית, בדיוק כפי שהייתה בשנת 2018 . בנוסף, 74% מהנשאלים מודאגים או מודאגים מאוד מהפשיעה לעומת כ־ 84% בשנת 2019
• שני שלישים מהאזרחים הערבים חוששים או חוששים מאוד להיפגע מאלימות –ירידה יחסית לממצאי 2019 ( 73.9% ), אך עדיין יותר מכפי שהיה ב־ 2018 ( 59.3% ).
• עוד עולה מהממצאים כי גם בחשש מעבירות רכוש נשמרה המגמה: בשנת 2020 כ־ 59% מהאזרחים הערבים חוששים או חוששים מאוד להיפגע מעבירות רכוש.
• גם בשנת 2020 גדול החשש להיפגע מכל העבירות בקרב החברה הערבית מזה שבחברה היהודית. החשש הגדול ביותר בחברה הערבית הוא להיפגע מאלימות ( 66% ) לעומת 23% בחברה היהודית. לעומת זאת, הנושא המעורר את החשש הרב ביותר בחברה היהודית הוא עבירות מין: קרוב ל־ 27% מהנשאלים בחברה זו חוששים או חוששים מאוד להיפגע מהתופעה.
• בפילוח המשיבים הערבים לפי אזורים גאוגרפיים נמצאו הבדלים בשיעור הנפגעים מסוגי אלימות שונים. כפי שנציג בהמשך, שיעור הנפגעים במידה רבה או רבה מאוד משימוש בנשק (כ־ 22% ) ומקללות, מיריקות, מאיומים ומסחיטה ( 19% ) גבוה יותר בקרב תושבי הנגב לעומת השיעור באזורים האחרים. לעומת זאת, השיעור הגבוה ביותר של הנפגעים במידה רבה או רבה מאוד מהתפרעויות, ממכות, מהשחתות רכוש ומהצתות (כ־ 30% ) וכן מאלימות מינית (כ־ 3% ) נצפה בקרב תושבי המשולש.
• הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית מעוררת התפשטות נגיף הקורונה את החשש הרב ביותר מבין התופעות שהוצגו. עם זאת, שיעור החוששים בחברה היהודית נמוך באופן בולט (כ־ 36% ) מזה שבחברה הערבית (כ־ 72% ).
• בפילוח המשיבים הערבים לפי אזורים גאוגרפיים נמצא כי תושבי הערים המעורבות ביטאו את רמת הדאגה הגבוהה ביותר מהתפשטות הנגיף (כ־ 86% ). מנגד, רמות הדאגה הנמוכות ביותר נצפו בקרב תושבי המשולש (כ־ 57% ).
• בתשובה על השאלה בדבר נכונות החברה ערבית להשתתף במאבק נגד אלימות נמצא כי למרות מספר הקורבנות ולמרות החשש ליפול קורבן לאלימות, הנשאלים מגלים מידה לא מבוטלת של נכונות להשתתף במאבק באלימות ביישוביהם. עם זאת, נכונות זו ירדה מעט בהשוואה לשנת 2019 , שבה 40% מהנשאלים השיבו כי הם מוכנים להשתתף במאבק המדובר במידה רבה או רבה מאוד – לעומת כ־ 49% ב־ 2019 .
• נמצא כי גם בשנת 2020 שלושת המוסדות הזוכים לשביעות הרצון הרבה ביותר מצד החברה הערבית מיעילות טיפולם בצמצום האלימות הם המשפחה (כ־ 54% מרוצים או מרוצים מאוד), מערכת החינוך (כ־ 43% ) ומוסדות הדת (כ־ 41% ). עם זאת, ב־ 2019 חלה ירידה מסוימת ( 6.5% – 9% ) בשביעות הרצון ממוסדות אלה. אשר לשביעות הרצון מטיפול המשפחה בנושא ( 54% ), במקרים רבים הטיפול כולל פיוס משפחתי וסולחה, ואולם המשפחות נוקטות דרכים אחרות, אלימות יותר.
• שלושת המוסדות אשר זוכים לשביעות הרצון המועטה ביותר הם כולם מוסדות המדינה (שלא כמוסדות החברה הערבית): הכנסת (כ־ 4% ), משטרת ישראל והממשלה (כ־ 11% בכל אחת מהן). הירידה בשביעות הרצון מהכנסת ומהמשטרה נמשכת שנה שנייה ברציפות.
• בפילוח שביעות הרצון מהטיפול בתופעת האלימות והפשיעה לפי אזור גאוגרפי הממצאים מראים שתושבי הגליל גילו את שביעות הרצון הרבה ביותר ממערכת הרווחה (כ־ 42% ) ומהשלטון המקומי ( 28% ), תושבי המשולש גילו את שביעות הרצון הרבה ביותר ממערכת החינוך(58%), ותושבי הנגב גילו את שביעות הרצון הרבה ביותר ממשטרת ישראל (כ־ 34% ), מהממשלה (כ־ 31% ), ממערכת המשפט (כ־ 29% ) ומהכנסת (כ־ 25% ).
• עוד נמצא כי בדומה לשנים הקודמות, הציבור הערבי רואה את העונשים הקלים המושתים על עברייני אלימות כגורם המרכזי המשפיע על השימוש האלים בנשק: 90% מהנשאלים מייחסים לגורם זה מידה רבה או רבה מאוד של השפעה בשנת 2020 . זמינות הנשק ( 84.4% ), הסחר בסמים ( 83.2% ) והלוואות בשוק האפור ( 81.4% ) נתפסים גם הם כגורמים מרכזיים, ובאחרון חלה עלייה תלולה בשנתיים האחרונות. הגורם שנתפס כמרכזי פחות מכול הוא נוכחות השוטרים, והערכת חשיבותו נסוגה מ־ 78.8% בשנת 2019 ל־ 69.1% בשנת 2020 .
• אשר לעמדות האזרחים הערבים כלפי המשטרה, הממצאים מצביעים על הבדל מובהק בין האזורים מבחינת איכות הטיפול של המשטרה. השיעור הגבוה ביותר של המעריכים את הטיפול כטוב או טוב מאוד הוא בקרב תושבי הערים המעורבות (כ־ 83% ), ובקרב תושבי המשולש (כ־ 34% ) הוא הנמוך ביותר.
• מעניין להיווכח כי על אף הירידה הניכרת באמון של החברה היהודית במשטרה ( 20 נקודות האחוז) משנת 2019 לשנת 2020 , החברה היהודית עדיין רוחשת למשטרה אמון רב יותר מהחברה ערבית ( 16% ): באמון של החברה הערבית במשטרה חלה ירידה הדרגתית עוד משנת 2018 .
• אשר לקורבנות האלימות, במהלך 2020 קיפחו את חייהם 96 אזרחיות ואזרחים ערבים: 16 נשים ו־ 80 גברים, יותר מבכל שנה אחרת עד כה. הרג ורצח הם מקרי האלימות החמורים ביותר ועליהם יש להוסיף את הפצועים בגוף ובנפש עקב אירועי ירי, קטטות, איומים ועוד.

גיל הנרצחים הנמוך ביותר בשנת 2020 הוא 16 בלבד; שלושה מההרוגים בנסיבותאלימות בשנה זו היו בני גיל זה. הנרצחים המבוגרים ביותר היו תמאם ג’באלי, בת 84 מטייבה, וסימון קרמנוקיאן מלוד, בן 92 במותו. ככל הנראה נהרגה תמאם ג’באלי מירי שכוון לאדם אחר. קרמנוקיאן נרצח באלימות במהלך שוד בדירתו.

מעקב אחרי יישום החלטת הממשלה 1402 מראה שלפי נתוני המִנהלת לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים גדל מספר השוטרים המוסלמים במשטרת ישראל, ומשנת 2016 ועד סוף 2020 גויסו לשורות המשטרה 695 שוטרים ערבים מתוכם 595 שוטרים מוסלמים; מאה מהם גויסו בשנת 2020 , 92 מהם גויסו בשנת 2019 , ו־ 225 מהם הצטרפו למשטרה בשנת 2018.