פיתוח בר קיימא של משק המים וגורל החקלאות

ישראל ניצלה את כל שראוי היה לשאוב כבר בתחילת שנות השבעים. שאיבת היתר כיום עולה על 500 מיליון מ.ק. לשנה והיא תלך ותגדל בקצב שמעל 40 מיליון מ.ק .בשנה בממוצע. כבר לפני יותר מעשור היה מצב משק הים במחסור קשה. מאז גדלה הצריכה מחד גיסא וכמויות מים לא מבוטלות הועברו מידינו בעקבות הסכמי השלום. מאידך גיסא תהליך זה ילך ויחמיר. שאיבת היתר יחד עם פעולות אחרות גרמה כבר להמלחה של האקוויפרים בהיקפים גדולים מאוד. הנזק שבשאיבת יתר של מטר קוב אחד מגיע לעלות שוות ערך להתפלה של כמה מטרים קוביים ממי ים. מכאן שהנזק השנתי בגלל שאיבת יתר עולה על מיליארד דולר. יחד עם תהליך המלחה הולך ומואץ, תהליך זיהום של מקורות המים ע”י תהליכים חקלאיים, דליפת מי ביוב והשקיה בהם, תשטיפים מערימות אשפה, דליפות דלק, עיור ותהליכים תעשייתיים. ללא מעשה עוד הרבה לפני שנת 2010 יחסרו אפילו מי שתייה. ישנן כמה הערכות מרגיעות שהחקלאות המושקית תוכל להסתפק במי ביוב מושבים באיכות שמקובלת היום. זו במידה רבה אשליה. כל התסריטים מצביעים למעשה על קצבים שונים של חיסול החקלאות המושקית בגלל מחסור במים וזאת לצד צמצום מסיבי של חקלאות הבעל, המתרחש בין השאר בגלל בנייה על קרקעות פוריות באזורים הגשומים של הארץ. הנהגת משק המים משדרת הגנה קנאית על האינטרסים של החקלאים, אלא שהיא מביאה בידיה כליה בלתי נמנעת על החקלאות המושקית, או לפחות צמצום אכזרי יחד עם סדרות של משברים כלכליים קשים. ההנהגה הכלכלית של מדינת ישראל משדרת הגנה על הקצאת משאבים רציונאלית, הפרטה וכוחות שוק אך מצליחה לגרום לנזקים כלכליים במשק המים שעולים על מיליארד דולר בשנה ותביא להרס ענף כלכלי הממלא יעדים לאומיים כבדי משקל. הפתרון היחידי בעתיד הוא התפלה ומחזור מים, כלומר מי ביוב, לרמה של מי שתייה. זהו פתרון בלתי נמנע וכדאי מאוד. לאט לאט מודה בכך הנהגת משק המים. אם תחילה היא טענה שעד שנת 2010 לא יחסר קוב מים אחד הרי היום היא טוענת שדרושה התפלה אך ורק כדי להבטיח אספקת מים עירונית. אין פלא שהאוצר לא מתייחס אל טענה זו באמון או ברצינות. הפתרון היחידי המסתמן הוא בהתפלה ע”י אוסמוזה הפוכה, תחילה של מאות מיליוני מטרים קוביים של מים מליחים ובפרויקטים מיוחדים שבהם יש יתרונות כלכליים מובהקים ועלות מים אפקטיבית נמוכה. בהמשך יש להתפיל כמויות הולכות וגדולות של מי ים. יש הכרח להתחיל בזה מייד ללא כל קשר מה יהיה הפתרון לחקלאות. ההתפלה צורכת כמויות אנרגיה גדולות, בתחילה הגדלה שעשויה להגיע ל- 7%-8% של כל החשמל שנצרך ב- 1997 ואח”כ תוספת של כ- 1% כל שנה. האפשרות המתקרבת להטלת מגבלות קשות על פליטת גזי חממה והחשש הממשי מאוד לייקור עתידי של הדלקים מאיימת על הסיכוי לעמוד בעתיד בדרישה לתוספת מים. משום כך הכרחי לחפש כל דרך כלכלית לניצול אנרגיה ממקורות מתחדשים. ישנן לפחות שתי טכנולוגיות מבטיחות מאוד כדי להשיג זאת. לכל פתרון לאנרגיה ממקורות מתחדשים אשר מאפשר פתרון משולב של התפלה צריכה להיות עדיפות. • הסכמי השלום הקיימים והבאים רק מדגישים הדגשות יתר את הדחיפות לגשת לפתרון המוצע. הניסיון של כמה להשלות את הציבור שאין שאיבת יתר חמורה, אין זיהום ואין מחסור הולך וגובר במים בישראל רק מזמין עוד לחץ, חוסר אמון ותביעות חסרות שחר נגד ישראל. • אין כל דרך אפשרית לקיים את יחסי השכנות המבוקשים עם תעריפי מים מסובסדים מבלי להביא לאסון. • נוצר שילוב מאיים ביותר לא רק להתפתחותה של ישראל אלא לעצם קיומה אפילו ברמה שבהווה. המרכיבים הם: o תביעה שתלך ותחמיר ליטול מישראל עוד מים. o תהליך השחתה והשמדה עקבי וגובר של מקורות. o הסכמים בינלאומיים שיאכפו על ישראל הגבלה בשימוש באנרגיה עם שריפת דלק, אנרגיה שהיא תנאי לפתרון היחידי שבאופק – התפלה. התביעה לישראל תהיה כנראה להקטין את השימוש ב- 50% לעומת השימוש ב- 1997 ובערך ל- 2/3 עד 3/4 בהשוואה לחזוי בשנת 2010. לבסוף, חשוב לראות את מערכת המים משולבת במערכת האנרגיה. ישנן היום כמה טכנולוגיות בפיתוח ישראל שיש להן סיכוי מצוין לפתור הן את בעיות האנרגיה והן את בעיות ההתפלה שהן כולן בטווח יישום תוך 5-3 שנים. כשם שמקימי המדינה ראו בניצול נכון של המים חלק מהגשמת הציונות כך המשך המחדל במשק המים עשוי להביא קץ על המפעל הציוני או לצמצם אותו מאוד. רק שינוי ערכים בדרכי החשיבה, ההחלטה והפעולה של הרשויות יכול למנוע זאת. רק החזרת הרמה המקצועית, תכנון ארוך טווח ורחב הסתכלות, יכולים להביא לדרכי פעולה ראויות.