ים המלח, הים הנמוך והמלוח ביותר בעולם, נתון כיום במצב של פגיעה סביבתית חמורה.
שאיבת מים מהירדן, הכינרת והירמוך לישראל, ירדן וסוריה, וכן שאיבת מי ים המלח למפעלי התעשיות של ים המלח בישראל ובירדן, מצמצמות בהתמדה את אספקת המים לימה. למעשה, “נגמרו” הזרימות הטבעיות.
הגרעון ההידרולוגי בים המלח, היינו הפער בין ההתאדות לכניסות המים, הינו 600-700 מיליון מ”ק לשנה. מאחר ונגרעים יותר מים משיעור החידוש, חלה ירידה מתמדת במפלס באגן הצפוני של הים, בשיעור של כמטר לשנה. מפלס ים המלח שהיה 395 מטר מתחת לפני הים בשנת 1950 הינו כיום 418 מטר מתחת לפני הים. תהליך ירידת המפלס נמשך, ובמידה ולא יחול מפנה בתהליכי הידלדלות הים, ירד המפלס בעוד כ-150 מטר עד שיתייצב כפי הנראה כימה קטנה הרבה יותר במפלס של כ- 550 מטר מתחת לפני הים. באגן הדרומי, אשר בנסיבות הקיימות היה צפוי להתייבש, נשמר המפלס הודות לפעילות מפעלי הפקת המינרלים בישראל ובירדן השואבים מים לאגן זה המשמש בבריכות אידוי .
מוסד שמואל נאמן, ביצע עבודה, ביזמת עמותת “נגב בר קיימא”, המועצות האזוריות תמר ומגילות, מכון ים המלח למחקר, פיתוח ולימוד ומפעלי ים המלח, שבה נבחנות ומוצגות החלופות השונות לשיקום ים המלח ונהר הירדן.
במסגרת הסקירה מוצגות שלוש חלופות עיקריות:
• “עסקים כרגיל” – הצגת חלופה זו, מטרתה לסקור את נושא שינויי המפלס על השפעותיה השונות, במקרה בו לא ינקטו צעדים לשיקום הימה.
• הזרמת מי ים לים המלח – חלופת ההזרמה של מי ים מאזור אילת-עקבה לים המלח, נמצאת על הפרק בימים אלו, אם כי קיימות תתי חלופות נוספות שיש לקחת בחשבון. בחלופה זו, יש כוונה לנצל את המים והפרש הגבהים על מנת לייצר אנרגיה, להתפיל את המים ולהוליך את המים המותפלים למשק המים הירדני המדולדל. מי הרכז, יועברו לים המלח על מנת לשקמו ולייצב את מפלסו. בחלופה זו סיכונים סביבתיים המחייבים בדיקה מעמיקה, לפני שניתן יהיה להתחיל בפרויקט.
• הזרמת מי הירדן – קיימת הצעה לחזרה למצב בו הירדן מספק מספיק מים לשם שמירה על המפלס ההיסטורי של ים המלח; מטרת עבודה זו הינה פריסת התמונה הרחבה בפני הגורמים השונים הקשורים לפרויקט, בפני הציבור בישראל ובארצות הסמוכות.
הנחת העבודה היא כי קבלת התמונה הרחבה בסוגיית ים המלח תאפשר דיון אמיתי בבחינת החלופות השונות ותבטיח קבלת החלטה שקולה יותר לבחירת החלופה שתביא תועלת מרבית ברמת סיכון סביבתי מינימאלי באזור.
