בין השנים 1960 ל-1997, תוחלת החיים של האמריקאים עלתה בכ-10% – מ-69.7 ל-76.5 שנים. הוערך כי הערך של הארכת החיים בתקופה זו כמעט שווה לרווחים בצריכה מוחשית. בעוד שתוחלת החיים נטתה לעלות, היו תנודות משמעותיות בקצב העלייה. במאמר זה אנו חוקרים האם פונקציית ייצור בריאות מצרפית יכולה לעזור להסביר את ההתנהגות השנתית של תוחלת החיים בארה”ב מאז 1960. אנו רואים בתוחלת החיים את התוצר של פונקציית ייצור הבריאות, ותנודות בתוצר כתוצאה של תנודות בתשומות רפואיות (הוצאות) וטכנולוגיה.
אנו מעריכים מודלים של תוחלת חיים באמצעות נתוני סדרות זמן שנתיות של ארה”ב על תוחלת חיים, הוצאות בריאות וחדשנות רפואית. נתונים שנתיים אמינים זמינים רק עבור סוג אחד של חדשנות – תרופות חדשות, אך מו”פ פרמצבטי מהווה חלק משמעותי מסך המחקר הביו-רפואי.
הניתוח האמפירי מספק תמיכה חזקה להיפותזה כי הן חדשנות רפואית (בצורת אישורי תרופות חדשות) והן הוצאות על טיפול רפואי (במיוחד הוצאות ציבוריות) תרמו לעלייה בתוחלת החיים בתקופה 1960-1997. אישורי תרופות מוגברים והוצאות בריאות לנפש מסבירים יחד כמעט 100% מהעלייה בתוחלת החיים בטווח הארוך שנצפתה.
ההערכות מספקות ראיות חזקות נגד ההיפותזה האפסית שהוצאות בריאות ציבוריות אינן משפיעות על תוחלת החיים, אך לא נגד ההיפותזה האפסית שהוצאות בריאות פרטיות אינן משפיעות על תוחלת החיים. זאת לפחות בחלקה בשל העובדה שהוצאות הבריאות הציבוריות הראו הרבה יותר שונות במהלך תקופת המדגם מאשר הוצאות הבריאות הפרטיות.
ההערכות מרמזות כי ההוצאה הרפואית הדרושה להשגת שנת חיים אחת היא כ-11,000 דולר, וכי ההוצאה על מו”פ פרמצבטי הדרושה להשגת שנת חיים אחת היא כ-1,345 דולר. זה מצביע על כך שפיתוח מוגבר של תרופות חדשות עשוי להיות דרך יעילה יותר מבחינת עלות להגדלת תוחלת החיים מאשר הוצאות רפואיות מוגברות באופן כללי. חוקרים קודמים העריכו כי הערך הממוצע של שנת חיים הוא כ-150,000 דולר. נתון זה מרמז כי יחס התועלת-עלות של הוצאות רפואיות כלליות הוא 13.6, וכי היחס עבור מו”פ פרמצבטי עולה על 100.
