מאמר זה בוחן את המימון שמספקות קרנות הון סיכון באמצעות מסד נתונים ייחודי הכולל מידע על כל החברות בתיקי כל קרנות הון הסיכון הישראליות בשנים 1997-2000, ונתונים על קבוצת ביקורת של חברות שלא נתמכו על ידי קרנות הון סיכון אלא על ידי חברות השקעה ישראליות (מתווכים פיננסיים בעלי מאפיינים שונים) המתמחות בתעשיית ההיי-טק.
החלק הראשון של המאמר מתאר את שוק הון הסיכון בישראל שהחל בתמיכה ממשלתית רחבת היקף בתחילת שנות ה-90. שוק הון סיכון זה התפתח לשוק פרטי לחלוטין עם רמה גבוהה מאוד של סטנדרטים בינלאומיים, הדומים לאלו של השוק האמריקאי. הנתונים מספקים תובנות ייחודיות על תעשיית הון הסיכון: רוב קרנות הון הסיכון נוטות להשקיע (גם או רק) בשלבים הראשונים של חיי החברה; יש מעורבות משמעותית של בנקים ישראליים וזרים בקרנות; שיעור החברות הנתמכות על ידי קרנות הון סיכון שהצליחו להגיע לשלב היציאה נמוך משמעותית בישראל מאשר בארה”ב, כנראה גם בגלל הצעירות היחסית של הקרנות הישראליות.
בחלק השני של המאמר אני בוחן שלוש שאלות עיקריות: באילו חברות משקיעות קרנות הון סיכון, או במילים אחרות, האם הן מסננות פרויקטים? האם חברות הנתמכות על ידי קרנות הון סיכון מצליחות יותר מאחרות? אילו מאפייני מימון של הון סיכון משפיעים על הצלחת החברות? תוצאות המאמר תומכות בדעה שהון סיכון הוא אכן מיוחד, וחברות הנתמכות על ידו מצליחות יותר מאחרות מבחינת הסיכויים להגיע לשלב היציאה.
התוצאות מצביעות על כך שמה שהופך את הקרנות למיוחדות נובע מהניטור שלהן לאחר ביצוע ההשקעה, כמו גם מהמוניטין שלהן, שמשדר אות חיובי לשוק לגבי החברות שהן תומכות בהן. אני מוצא ראיות לכך שהקרנות גם מסננות פרויקטים לפני שהן מחליטות להשקיע, אך לא הסינון הוא שמשפיע על הצלחת החברות.
המאפיין הייחודי של שוק הון הסיכון בישראל הוא שהוא נוצר כתוצאה מיוזמה ומעורבות ישירה של הממשלה. תמיכה ממשלתית כזו יכולה גם להוביל לעיוותים. עם זאת, המסקנה הכללית של המאמר היא שלמרות מעורבות הממשלה, מנגנוני הממשל התאגידי שהתפתחו דומים לאלו הקיימים במדינות שבהן השוק התפתח על ידי המגזר הפרטי.
