לפי פרסומי ארגון המזון והחקלאות של האו”ם (FAO, 2014), רוב אזורי הדייג בעולם נוצלו במלואם או סובלים מדייג יתר, בעוד הביקוש למאכלי ים (כולל דגים, רכיכות, סרטנים ואצות) הולך וגובר, בשל היתרונות התזונתיים הרבים הגלומים בהם. על מנת לענות על הפער הגדל בין הכמות המסופקת על ידי דייג לבין הביקוש למאכלי ים, ובכדי להתמודד עם משבר המזון העולמי, ממשלות ותעשיות מזון מפנות משאבים הולכים וגדלים לפיתוח חקלאות מים.
ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות באזור המזרח התיכון שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים בעלי ערך חקלאי-כלכלי, ופעילות החקלאות הימית בישראל החלה עוד בתקופת שנות השבעים של המאה הקודמת . כיום, לצד השיקולים הגלובליים, יש לישראל מניעים חשובים רבים משלה לפיתוח חקלאות ימית.
מטרתו העיקרית של מסמך זה הינה להתוות קווים מנחים למדיניות ממשלתית לפיתוח בר-קיימא של חקלאות ימית בים התיכון הישראלי, תוך התמקדות בניתוח ההשפעות הסביבתיות והאקולוגיות הגלומות בענף, איתור השטחים הימיים בהם רצוי לפתח את הענף, וביסוס היבטיו הכלכליים. תוצרי הפרויקט ישולבו במסמכי מדיניות לאומית בתחום החקלאות ופיתוח הכפר ובמסמכי מדיניות לתכנון המרחב הימי. חשוב לציין כי דו”ח זה הינו מתווה לקראת פיתוח ענף החקלאות הימית בישראל, הוא אינו מייתר את הצורך בתכנון פרטני לכל חווה שתקום, לרבות הכנת תסקיר השפעה על הסביבה ותכנון מפורט של הפעלת החווה. כמו כן, מסמך זה לא עוסק בתחומים המשיקים לגדול דגים, ויכולים להשתלב עם תעשייה תומכת זו- כגון, גדול אצות למאכל או להפקת ביודיזל, גדול פירות ים וכד’.
