אנו חוקרים את ניגוד האינטרסים בין שותפים מוגבלים (LPs) לבין שותף כללי (GP) בקרן הון סיכון עם אורך חיים מוגבל. ה-LPs מתחייבים להשקיע כסף בפרויקטים מסוכנים, בעוד שה-GP בוחר פרויקטים ומספק מאמץ ניטור שאינו ניתן לצפייה עבור כל פרויקט. אנו מניחים שבאמצע הפרויקט, ה-GP צופה באופן פרטי את איכותו ואת הזמן המשוער ליציאה ומחליט האם להמשיך להשקיע ולנטר. אופק הזמן המוגבל של הקרן מכריח את ה-GP להיפטר מכל פרויקט לא גמור כאשר הקרן מתפרקת. זה, בשילוב עם היתרון המידעתי של ה-GP, מוביל להחלטות לא יעילות במהלך שלבי ההשקעה הביניים: המשך תכוף של פרויקטים גרועים, כמו גם מחיקות מדי פעם של פרויקטים טובים אך נוטים לעיכוב.
מאמר זה מציג מודל פשוט שמזהה את המקור וההיקף של חוסר היעילות הזה. אנו מראים שכאשר פרויקטים לא גמורים מתומחרים באופן הוגן, פרויקטים גרועים תמיד ממשיכים. באותו זמן, תחת מגוון רחב של ערכי פרמטרים, פרויקטים טובים עם זמן השלמה משוער ארוך יותר עשויים להיפסק, מכיוון שה-GP מחליט באופן אופטימלי לא להשקיע מאמץ ניטור בהם. אנו מראים שהיקף אובדן היעילות יכול להיות מעל 25% מהעודף הטוב ביותר הראשון, ומציעים מספר תיקונים חוזיים להקלת הבעיה. ראשית, אנו מראים שהפחתת חלקו של ה-GP בכל הפרויקטים הלא גמורים יכולה להחליש משמעותית את התמריצים שלו להאריך פרויקטים גרועים. זה בתורו עשוי להניע את ה-GP להשקיע מאמץ בפרויקטים טובים הנוטים לעיכוב, מכיוון שמחירם עולה. סיום מוחלט של כל הפרויקטים הלא גמורים, כפי שמבוצע על ידי כמה קרנות הון סיכון, הוא דומה באופיו, אך מוביל למחיקות מוקדמות לא אופטימליות של כמה פרויקטים טובים. אנו גם מראים שהקצאת זכויות מזומן לא מוקנות (אך לא זכויות החלטה) בפרויקטים הלא גמורים ל-GP יש השפעות מועילות דומות.
