מבין המדינות המתועשות החדשות במזרח אסיה (NIC), סיפור ההצלחה של טייוואן הוא אחד המרתקים ביותר. כמעט בכל התיאורים של טייוואן, המדינה מתוארת כגורם העיקרי לפיתוח הכלכלי ולשדרוג הטכנולוגי. מדיניות הממשלה הטייוואנית בעשור האחרון שמה לה למטרה לעודד יכולות חדשנות במוצרים חדשים.
מאמר זה בוחן את היכולות והמגבלות של המדינה הטייוואנית בהשגת מטרות אלו בשני מגזרים מרכזיים בתעשיית ה-IT: תוכנה ועיצוב מעגלים משולבים (IC). הדבר נעשה באמצעות מיפוי ההתפתחות והשינויים בתפקיד המדינה בשני תתי-המגזרים הללו, תוך התמקדות ביכולות, חדשנות ומודלים עסקיים המיושמים על ידי חברות פרטיות.
הטענות המרכזיות הן, ראשית, שהחלוקה בעבודה בין המדינה לתעשייה הפרטית, שפיתחה בהצלחה מערכת תעשייתית תוך שימוש באסטרטגיות עסקיות של ייצור מקורי (OEM) ועיצוב מקורי (ODM), עשויה כעת להגביל את יכולת החדשנות לדור השני של חדשנות. שנית, אני טוען שמדיניות הטכנולוגיה התעשייתית המבוססת על מוסדות מחקר ציבוריים בטייוואן סייעה לצמיחת התעשייה הפרטית כאשר: (1) מוסדות מחקר אלו יצרו והרחיבו אינטראקציות מרובות ורחבות עם תעשיית ה-IT הפרטית; (2) כאשר מוסד המחקר הציבורי ראה בחברות ה-IT הפרטיות כלקוחות הסופיים שלו. מצד שני, גישה מדינית זו פגעה בצמיחת התעשייה כאשר המוסד התחרה ישירות עם התעשייה על לקוחותיו.
