לא סביר שחדשנות תצליח אם היא מבוססת על ההנחה שהתהליך החדשני הוא פשוט, ליניארי ורציף במהותו. זה לא. התהליך החדשני הוא מורכב, סבוך ולא סדיר ובעצם ניתן להתייחס אליו כתהליך למידה ומידע. חדשנות מוצלחת היא תוצר של חבילת מידע כוללת שמו”פ תורם לה תרומה חלקית בלבד. ישנן תרומות נוספות של משתתפים אחרים בתהליך, לרבות המשתמשים בטכנולוגיה החדשה, שהקלט שלה חיוני לא פחות מהמידע המופק ממחקר ופיתוח.
לפיכך, השלכה ראשונית ומתמשכת של משתמשים בתהליך החדשני היא גורם מפתח, המצביע על הפוטנציאל של שותפויות המערבות לא רק מרכיבים של יצרני מו”פ (אקדמיים ותעשייתיים), אלא גם משתמשים. עם זאת, למרות שגם אם מחפשים מטרה כזו, שילוב מוצלח של משתמשים בתהליך החדשנות הוא משימה קשה שכן זהותם, הנציגים הלגיטימיים שלהם ודרכי האינטראקציה עימם אינם בהכרח ברורים.
כדי לעזור לענות על סוגיה זו, אנו מדווחים כאן באמצעות שני מקרים שונים מאוד, צורות של שותפויות אסטרטגיות לחדשנות, אשר לא רק משלבות משתמשי חדשנות, אלא גם יוזמות ומעוצבות על ידם. מצבים מנוגדים אלה (אחד בישראל, השני בצרפת; אחד מחוץ לכל תמיכה ממשלתית, השני בתוך תוכנית כזו) מראים כיצד משתמשים מוצאים את דרכם לעצב סוג חדש של בריתות כדי להשיג חדשנות. הם מדגישים את האופי האינטראקטיבי של תהליך החדשנות ואת האינטרס של העברה של התערבות ממשלתית מעבר ליחסי תעשיית האקדמיה, על מנת לשלב משתמשי חדשנות.
