עקרון בסיסי של תוכניות התמיכה במו”פ בישראל היה עקרון הנייטרליות – כל הפרויקטים הזכאים ממומנים. עם זאת, עם מגבלת תקציב מחייבת, הממשלה נאלצת לבחור את הפרויקטים שהיא מממנת וכך לסטות מהנייטרליות.
סטייה אופטימלית תעדיף את אותם פרויקטים שיש להם פחות סיכוי להצליח ללא תמיכה. במאמר זה, אני בוחן את ביצועי הפרויקטים המחקריים המשותפים הנתמכים על ידי הממשלה. אני מוצא כי גודל וצורת הארגון משפיעים על הסבירות להצלחה טכנית ועל משך הזמן עד למסחור באופן שמרמז על סטייה מהנייטרליות על ידי העדפת חברות פחות מבוססות.
