בקיץ 2024 ישראל מצויה בעיצומו של משבר פסולת.
שינויי מדיניות תכופים והעדר תכנון לטווח הארוך יצרו מצב בו מחד, שטחי ההטמנה אוזלים ומאידך, אין עדיין מתקני קצה שיהוו חלופה ראויה למטמנות. רשויות במחוז צפון חוות את המשבר ביתר שאת, כאשר נפחי ההטמנה הולכים ואוזלים והרשויות נאלצות לשנע את הפסולת שלהן לאתרים בדרום הארץ. המבנה הרגולטורי הקיים כיום לא תורם לקידום הקמת מתקני מיון ומתקני קצה לטיפול בפסולת. בנוסף, הרשויות המקומיות אינן מעורבות מספיק בייזום של מתקני קצה, אם בשל חסמים פנימיים ואם בשל חוסר מעורבות בתהליכי קבלת ההחלטות.
המחקר עוסק במיפוי ואפיון מודלים להקמת מתקנים מתקדמים (מיון ומתקני קצה) לניהול וטיפול בפסולת באמצעות הרשויות המקומיות.
מופו שישה מודלים שונים למעורבות של רשויות מקומיות בהקמת מתקני טיפול בפסולת (בהתאם למאפיינים כלכליים, ארגוניים, גאוגרפים-מרחביים ופוליטיים), נותחו היתרונות והחסרונות של כל מודל באמצעות ניתוח SWOT (מודל למיפוי חוזקות, חולשות, הזדמנויות ואיומים) והוצג עץ קבלת החלטות המסייע לרשויות מקומיות לבחור את המודל המתאים ביותר עבורן.
המחקר בודק את היכולת הכלכלית של תאגידים מוניציפליים-אזוריים לטיפול בפסולת ונמצא שכולם יכולים לממן הקמת מתקני מיון, ורובם יכולים לממן גם הקמת מתקני טיפול קטנים (מתקני עיכול אנאירוביים ומתקני קומפוסטציה לטיפול בכ-500 טון ליום).
המחקר מדגיש את חשיבות שיתופי פעולה המרחביים ומציע תאגידים מוניציפליים-אזוריים כפתרון יעיל להקמת מתקנים לניהול פסולת. תאגידים אלה יכולים לנצל יתרון לגודל, להפחית עלויות ולהבטיח ניהול מקצועי יותר של הפסולת. עם זאת, המחקר מזהיר מפני סיכונים, לרבות, הביורוקרטיה המוגברת, התנגדות ציבורית (NOT IN MY BACK YARD – NIMBY) ועלויות השקעה גבוהות. ניתן בעבודת המשך לבחון דרכים להפחתת סיכונים אלה.
המחקר מדגיש את הצורך בהגדרת תפקידים ברורה בין המשרד להגנת הסביבה לרשויות המקומיות, כדי להתמודד עם משבר הפסולת וליצור תנאים להקמת מתקני מיון וטיפול בפסולת – המשרד להגנת סביבה צריך להגדיר את ה”מה”, כלומר, להגדיר מדיניות ויעדים ברורים, ואילו הרשויות המקומיות צריכות לנהל את ה”איך”, כלומר, לבחור את האמצעים שיביאו אותן לעמוד ביעדים שהוגדרו.
ממצאי המחקר הוצגו בכנס השנתי השביעי לטיפול בפסולת ע”ש דני שטרנברג, בפארק המחזור חירייה
