בסוף המאה ה-20 נפתח אופק חדש של ההיסטוריה האנושית. מעתה יש לחשוב את הכל, מהנחות ערכיות, דרך עקרונות המעשה ועד פרטי הביצוע, נוכח תמונת העולם החדשה, העולה עם צמיחת התרבות הטכנולוגית. יכולת אדירה, שטרם נודעה, להניע תהליכים ולחולל תוצאות החורגות הרחק מעבר לחוגו של יחיד ושל דור, מזמינה את שאלת המחיר. עם קריאת הספר הזה מוזמן הקורא להביט על הדרמה הגדולה הגלומה ברבבות של פרטים ונקרא לנקוט עמדות אודות שינויים מתחייבים לגבי השקפות על אורחות הפרט והחברה.
מתמונת השער של הספר, הצילום מרחוק של כדור הארץ, אל הצילום מקרוב של רטט האורגניזם העדין של הטבע ושל החברה האנושית מקצות העולם ועד קצהו, הספר יוליך את האדם הרגיש והמחפש אל ההכרה, כי בקטנות, שהם חיי המציאות, גלום הגדול שבגורל האנושות. ייתכן וגודל הבעיות הסבוכות יטיל מורא ויוליד ייאוש, אבל ייתכן גם כי מול פני הסיכויים ומול פני הסיכונים תגבר התבונה וכוח הרצון, לעצב עולם טוב יותר.
רק כשלושים שנה עברו מאז תחילת העיסוק בשאלות האקולוגיה, היא ‘תורת הבית’ של האדם, של סביבתו הקיומית, וכעבור פרק זמן קצר זה יש כבר רבבות ספרים וחיבורים, עשרות כתבי עת ומאות מוסדות מחקר ועיון, אשר נענו לאזעקה. אין זאת שנמצאה איזו פינה מוזנחת שהגיע הזמן להאיר אותה, אלא שפרץ לתודעת הציבור קיומה וצמיחתה המהירה של בעיה חדשה מכל וכל, שתרבויות של דורות קודמים כלל לא יכלו להכיר אותה. במשך שלושת העשורים הלכו והתרחבו מימדיה, גם בגילויי פיזורה על פני כל תחומי עולם המעשה, וגם בעומק השפעותיה בהווה ולקראת הדורות הבאים. כל הספרות האקולוגית נאחזת בתמונה המסעירה של כדור הארץ כפי שצולם מן הלוויין בדרכו אל הירח, והנה הוא כדור לא גדול, בודד ורגיש, ב’ים הכחול’ של החלל, כמוהו כ’חללית’ או כ’סירת הצלה’, שהמצטופפים בה נדרשים לכלכל את ענייניהם בתבונה. התמורה בתפיסת העולם אכן מהפכנית. לפניה נראה לאדם עולמו כמשכן בטוח, כקרן שפע שאוצרותיה שמורים לו ולצאצאיו עד אחרית ההיסטוריה. אם הייתה תחושת חסרון, היא יוחסה לסדר החברתי, שלא חילק את השפע לכולם, ואם רק פגם זה יתוקן, כדור הארץ ישא את כל באי-עולם המאושרים. והנה, כל זה נתערער עתה: תחת הביטחון באה החרדה ותחת תחושת השפע באה תודעת המצוקה.
מאפייניה של התרבות הטכנולוגית מזיני את אימי הסכנות. יכולת בני-האדם לגרום לתוצאות מרחיקות לכת גדולה ללא-שיעור מכל מה שנעשה בתרבויות הקודמות, ומהירות התמורה גדולה כל-כך עד שהיא מעמידה בספק את אפשרות התכנון השקול והמבוקר. האנושות נמצאת לעת הזאת במלכודת של מעגל-קסמים: כיוון שסכנות הקיום ממשיות ומיידיות כל-כך, אבד האופק ההיסטורי ונותרה החתירה לניצול הנאות הרגע (“אכול ושתה כי מחר נמות”), ואובדן האופק ההיסטורי והחתירה לניצול הנאות היום החדש מגבירים את סכנות הקיום. המגמות החברתיות, המעוגנות בהשקפות אודות טעם החיים ואודות עקרונות הפעולה למען מימושו, מכשילות את התכנון הרחב, כי הן נותנות עדיפות לפתרון בעיות המקום והשעה.
